מאירי על שבועות ל״ו

1 כבר ביארנו באלה שהיא לשון שבועה ראיה לדבר ויבא אותו באלה ונאמר אח"כ וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים וכן ביארנו בארור שיש בו שבועה ר"ל שאם הזכיר בו שם או כנוי הרי הוא בדין שבועה שנ' וישבע יהושע את העם לאמר ארור האיש לפני יי' אשר יקום ובנה את יריחו ואע"פ שבשאול נאמר ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יטעם לחם ואין בו הזכרת השם לשון קצרה נכתב והזכרה היתה שם וכן ארור זה יש בו נדוי שאם נזף בו חכם לאחד על איזו סבה שהתריס כנגדו והזכיר בו את השם צריך לפרוש ממנו וכן יש בו קללה שאם קלל אדם בו את חברו בהזכרת שם או כנוי לוקה:

2 אמן קבלת דברים הוא ואם בא אחר שבועה שהיה אחר משביעו הרי הוא כמו שבועה מפיו ועל זה נאמר בו שבועה ובו קבלת דברים ר"ל שאם התנה עמו איזה דבר במקחו או בממכרו והוא אמ' על אותו תנאי אמן הרי הוא כאומר הן והתנאי צריך שיתקיים ובו האמנה לעמוד במקום תפילה כל שמטה את אזנו ומפנה את לבו לשמוע ועונה אמן הרי הוא כמתפלל:

3 כל שהוא עם חברו וקורא באלות הכתובות הן בתלמוד כגון יככה יי' האמור במשנתנו הן במקרא כמו גם אל יתצך לנצח או בתורה כגון יככה יי' וכו' מותר לו לכנות ולקרות יכהו יתצהו שלא להחליש דעת חברו אא"כ הוא קורא בתורה בברכותיה שאין לו לשנות כלל:

4 כבר ידעת בדיני התנאי שאחד מהן שיהא התנאי כפול ואין דנין בו מכלל לאו הן ודבר זה יש שפירשו דוקא בקצת איסורין כגון גיטין וקדושין אבל בממון לא מפני שדנין אחר אמדן הדעת ואע"פ שבסוגיא זו נראה הפך הדברים שבאיסור דנין מכלל לאו הן ולא בממון לענין ממון מיהא דרך דחייה ומשא ומתן הוא נאמר וכן הוא דעת גדולי הפוסקים בתשובת שאלה ויש מצריכין כן אף בממון וכבר ביארנו דינין אלו במציעא צ"ד א' בכדי היכלת:

5 ולענין ביאור הסוגיא במה ששאלו והא לית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן יש שואלין והיאך לא הקשה ממשנתנו גם כן מרבנן שהרי נחלקו על ר' מאיר במסכת קדושין ס"א א' שלא להצריך תנאי כפול ותירצו הני רבנן לאו רבנן דהתם נינהו ונאמר בסוף הסוגיא אלא לעולם איפוך ור' מאיר לית ליה מכלל לאו הן וכי לית ליה בממונא אבל באיסורא אית ליה ושאני שוטה דאיסורא דאית ביה ממונא הוא ומשנתנו גם כן יש בו ממון ולפיכך אינו סובר בו מכלל לאו הן ונמצא שאינו סובר מכלל לאו הן אלא באיסורא גרידתא כגון שתויי יין ורבנן סוברים לאו מכלל הן אף באיסור שיש בו ממון וכל שכן באיסורא גרידתא ונמצא גירסת שתויי יין מתישבת לדעת שניהם ויש גורסי' לא תיפוך ור' מאיר מחייב מפני שהוא סבור בעדות שאינו אלא איסור גרידא ולרבנן הוא איסור שיש בו ממון אע"פ שאינו ממון שלהם הואיל ועל ידם באה פסידתו ויש שואלין והלא בנדרים י"א א' אמ' ר' מאיר שאין דנין בהן מכלל לאו הן אע"פ שהם איסור גרידא תירצוה גדולי הרבנים הואיל ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם הרי הם כממון וכעין גיטין וקדושין שהם איסור וצריכים תנאי כפול והראיה שהרי בפרק אלו מותרין נדרים ט"ז א' הודה ר' מאיר בשבועות כגון לא שבועה לא אוכל לך שהוא אסור אע"פ שבלא קרבן לא אוכל לך שהוא נדר מותר ומ"מ אף בנדר הלכה כרבנן ולא קרבן לא אוכל לך אסור ובממון מיהא כבר פסקנו לדעת גדולי הפוסקי' שאין צורך בו לתנאי כפול כמו שיתבאר במקומו:

6 שתויי יין ופרועי ראש שנכנסו במקדש הרי הן במיתה בידי שמים ולענין עבודתם מיהא אם עבדו בשתויי יין חללו ובפרועי הראש לא חללו וכבר ביארנו ענין זה בשני של סנהדרין כ"ב ב':

7 ונשלם הפרק תהלה לאל:

8 שבועת הפקדון וכו' כבר ביארנו בראש המסכתא ששבועת הפקדון היא הרביעית שבארבעת מיני השבועות וענינה הוא שכל שיש לחברו תביעת ממון עליו באיזה צד וכפר בו ונשבע ואח"כ הודה שדינו לשלם קרן וחומש ולהביא אשם גזילות האמור בסדר ויקרא בפרשת וכחש בעמיתו וכן ביארנו שכל שבועות שהדיינין משביעין על קצת הכפירות הם מכלל שבועה זו וייחדנו על עניני שבועה זו שהיא החלק החמשי שבמסכתא ושכל אלו הפרקים הבאים הם מעניני חלק זה ואמנם זה הפרק בא לבאר עניני שבועת הפקדון לבד מבלי שישגיח למה שהדיינין משביעין כלל ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון במי נוהגת שבועה זו ועל איזה צד חייב בה ומהו חייב בה השני בתכונת השבועה היאך היא ועל איזה צד חייב עליה קרבן אחד לבד ועל איזה צד חייב עליה כמה קרבנות השלישי באיזה ממון יתחייב בדין שבועת הפקדון ובאיזה ממון אינו בדין זה זה שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:

9 והמשנה הראשונה ממנו תיוחד לבאר החלק הראשון והוא שאמר שבועת הפקדון נוהגת באנשי' ובנשים ברחוקים ובקרובים בכשרים ובפסולים בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו ומפי אחרים אינו חייב עד שיכפור בו בבית דין דברי ר' מאיר וחכ"א בין מפי עצמו בין מפי אחרים כיון שכפר בו חייב וחייב על זדון שבועה ועל שגגתה עם זדון הפקדון ואינו חייב על שגגתו ומה הוא חייב על זדונו אשם בכסף שקלים אמר הר"ם פי' שגגתה על הדרך שנתבאר בשבועת העדות והוא שידע שהשבועה אסורה ולא ידע שחייב עליה קרבן ושגגת הפקדון מבואר והוא שלא נזכר שיש לו אצלו הפקדון ואמרה תורה וכחש בעמיתו מורה שהוא יודע בפקדון בשעת השבועה והלכה כחכמים:

10 אמר המאירי שבועת הפקדון שנאמר עליה בפרשת ויקרא שכל שאדם תובע לחברו ממון וכפר בו ונשבע ואח"כ הודה שמשלם קרן וחומש לבעלים ומביא אשם בכסף שקלים כדכתי' בערכך כסף שקלים נוהגת באנשים ובנשים ברחוקים ובקרובים בכשרים ובפסולים ומפני שנתמעטו קצתן בשבועת העדות לסבה שכבר הזכרנו ל' א' נגרר אחריה לומר בזו שנוהגת בכלן וכן אמר שהיא נוהגת בין בפני בית דין בין שלא בפני בית דין בין מפי עצמו כגון שנשבע הוא בין מפי אחרים כגון שהשביעו התובע ואע"פ שלא ענה אמן וכן הדין אם השביעוהו בית דין ואח"כ הודה וכן אין צריך שתהא הכפירה בבית דין לדעת חכמים שהלכה כמותם והם דורשים בזו דון מינה ואוקי באתרה כמו שביארנו בפרק עדות נמצא בין שנשבע בין שהושבע בין שקבל בין שלא קבל כל שכפר אחר השבועה באיזה מקום שתהא השבועה או הכפירה חייב כדין שבועת הפקדון ואפי' נשבע בלא תובע כגון שראהו רץ אחריו ואמ' לו מה אתה בא אחרי שבועה שאין לך בידי וכיוצא בזה בין שנשבע לבעל הממון בין לבא בהרשאתו כמו שביארנו בעדות ל"א ב' וחייב על זדון שבועה ועל שגגתה עם זדון הפקדון ופי' זדון השבועה שהוא מזיד בכל ר"ל שיודע שהפקדון בידו ושהשבועה אסורה עד שיתחייב עליה קרבן מפני ששבועת הפקדון לא נאמר בה ונעלם ונעשה בה מזיד כשוגג לענין קרבן וביאור שגגתה עם זדון הפקדון שיודע שהפקדון בידו וכן שהשבועה אסורה אלא שאינו יודע שהוא חייב עליה קרבן ואינו חייב על שגגתו ר"ל אם שגג בפקדון והוא שאינו זוכר הפקדון ושוגג בעקר השבועה ר"ל שאינו יודע שהשבועה לשקר בממון אסורה הרי זה אנוס ופטור מכלום ומהו חייב על זדונה אשם בכסף שקלי' כמו שביארנו:

11 זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שבארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן: